פסק-דין בתיק ת"א 1572-10-08

עסקינן בתביעה כספית לתשלום פיצויים בגין עוגמת נפש ופגיעה בשמו הטוב של התובע בעקבות הליך תפיסת רכב שבוצע על ידי הנתבעת.

בטרם אגש לבירור המחלוקת אקדים הצגה קצרה של מספר נתונים עובדתיים אשר יסייעו בהבנת סיפור המעשה בתיק דנן.

נתוני רקע:

אין חולק כי ביום 13/3/05 נחתם הסכם שכירות בין חברת נ.א. גליל רפואה בע"מ שבבעלות התובע (להלן - "השוכרת" או "החברה") לבין הנתבעת שהינה חברת 'ליסינג', לפיו שכרה החברה מאת הנתבעת שני רכבים מסוג מזדה 3 על דרך של שכירות תפעולית לתקופה של 36 חודשים ביחס לכל אחד משני הרכבים (להלן - "ההסכם").

הרכב הראשון, שמספרו 85-854-59 נמסר לחזקת השוכרת ביום 31/3/05 ורכב זה היה בשימושו של ד"ר וייס, שותפו של התובע, והוחזר לידי הנתבעת ביום 30/4/08 (להלן - "הרכב של ד"ר וייס"). הרכב השני, שמספרו 88-294-59 נמסר לחזקת השוכרת ביום 3/5/05 ושימש את התובע, ובתום תקופת השכירות נרכש על ידי האחרון ביום 29/5/08 (להלן - "הרכב של התובע").

מבין הוראות ההסכם הרלוונטיות לענייננו אפנה לאמור בסעיף 6.2.4 להסכם לפיו התחייבה השוכרת לשלם לנתבעת את דמי השכירות החודשיים ב-1 לכל חודש קלנדארי עבור החודש הקלנדארי הקודם.

כמו כן, בהתאם להוראת סעיף 6.2.6 להסכם, השוכרת התחייבה להמציא לנתבעת כתב הרשאה לחיוב חשבון הבנק שלה אשר ישמש כאמצעי תשלום בקשר עם כל החיובים והתשלומים השוטפים הנובעים מההסכם.

זאת ועוד, בהתאם להוראות סעיף 16.5 להסכם, הוסכם בין הצדדים כי הפרת סעיף 6.2 להסכם, שעניינו אי תשלום דמי השכירות במלואם ובמועדם, תהווה הפרה יסודית של ההסכם ותזכה את הנתבעת, לאחר מתן הודעה מראש של 48 שעות, לתפוס את הרכב אשר בגינו לא שולמו דמי השכירות.

עוד יש לציין, כי בהתאם למוסכם דמי השכירות עבור 3 החודשים האחרונים מתקופת השכירות שולמו מראש בתחילת תקופת השכירות.

הליך התפיסה:

לנוכח טענות הנתבעת אודות הפרת ההסכם וקיומו של חוב בגין דמי שכירות שלא סולק עבור שני הרכבים, חוב שלגביו עוד ארחיב את הדיון בהמשך, שלחה הנתבעת ביום 20/5/08 קבלן פרטי מטעמה על מנת לתפוס את הרכב של התובע ולהשיבו לחזקתה.

בתאריך הנ"ל הגיע הקבלן מטעם הנתבעת למרפאתו של התובע בעכו בזמן שהתובע היה בדרכו לצאת משם עם הרכב, או אז הציג הקבלן בפניו כתב הרשאה מטעם הנתבעת לתפיסת הרכב והודיע לו אודות כוונתו לתפוס את הרכב.

התובע בקש מהקבלן להימנע מתפיסת הרכב וטען בפניו כי שילם לנתבעת את יתרת החוב לגבי רכבו באמצעות שיק שנשלח כבר לנתבעת - יתרה שממילא הוא חולק עליה - ובקש ממנו ליצור קשר עם נציגי הנתבעת על מנת לבדוק את העניין. הקבלן אכן התקשר טלפונית לנציגת הנתבעת הגב' מעיין הוס, מנהלת התיק של השוכרת אצל הנתבעת, אשר בקשה מהקבלן להמתין על מנת לברר את טענת התובע אודות תשלום החוב.

לאחר בדיקה נמצא השיק של התובע בחבילות הדואר הנכנס ובעצה אחת של הגב' הוס עם נציגה אחרת של הנתבעת, הגב' ענת סמוראי, ששימשה אז כמנהלת המחלקה העסקית, התקשרה הגב' הוס חזרה אל הקבלן ובקשה ממנו להימנע מתפיסת הרכב, אלא שאז התברר לה כי הקבלן העמיס כבר את הרכב וגרר אותו מהמקום.

בעקבות תפיסת הרכב חש התובע כאבים ולחצים בחזהו והוא פנה וולונטרית לחדר המיון של בית חולים נהריה שם נבדק והומלץ על אשפוזו לשם השגחה, אך התובע סירב והוא שוחרר לביתו עם המלצה למנוחה והמשך מעקב רפואי. 

בינתיים וכעבור מספר שעות מאותו יום החזירה הנתבעת את הרכב לידי התובע, ובסופו של דבר הרכב נרכש על ידו בחלוף מספר ימים מאותה תקרית.

עיקר טענות הצדדים:

לטענת התובע, במועד תפיסת רכבו לא היה כל חוב בגין דמי שכירות שכן הרכב היה בתקופת 'המקדמות', קרי בתקופת 3 החודשים האחרונים מתקופת השכירות שבגינה שולמו דמי השכירות מראש. ואולם, לנוכח טענותיה של הנתבעת אודות קיומו של חוב, ולנוכח מכתב ההתראה אשר שלחה לו אודות כוונתה לתפוס את הרכב בשל אותו חוב, הוא שילם לה בעצת בא כוחו ותחת מחאה את סכום החוב הנטען באמצעות שיק ששלח לה עוד קודם להליך התפיסה ואף הקבלן מטעמה עודכן אודות כך בזמן התפיסה.

עוד טוען התובע, כי אם אכן היה חוב כלשהו, הריהו חוב עבור הרכב של ד"ר וייס ולא הרכב שלו, ומכאן שמלכתחילה לא היתה הצדקה לתפוס את הרכב שלו בגין חוב של רכב אחר, שכן הוראת סעיף 16.5 להסכם מתירה לנתבעת לתפוס רכב בשל חוב של דמי שכירות בגין אותו רכב בלבד.